פסק-דין בתיק ת"א 1778-05

כללי

1.         התובע, יעקב פאר, הגיש תובענה כספית על סך 519,709 ש"ח (קרן בסך של 87,999 ש"ח, הפרשי הצמדה בסך של 223,449 ש"ח וריבית בסך של 208,261 ש"ח) נגד 7 נתבעים: נתבעות 1-3 הינן חברות אשר עוסקות בהשכרה ותיקון של ציוד מכני-הנדסי, ונתבעים 4-7 שהינם בעליהן ומנהליהן. יצויין כי נתבעת 2 נמחקה מההליך.

ראיות הצדדים

תצהיר התובע

2.         התובע טען שהוסכם כי יכנס כאחד הבעלים בחברות תמורת ויתור על שכר דירה (התובע ואביו היו הבעלים של מבנה שהושכר לחברות). הוא טען שביום 8.7.1990 הוחלט שכל אחד מהבעלים ילווה לחברת אגרימה 25,000 ש"ח וכי הוא ילווה לחברה סך של 56,000 ש"ח כהלוואת בעלים עם כניסתו לחברה. נטען כי באותו יום הוא העביר 18,000 ש"ח. הוא טען כי בימים 2.9.90, 2.10.90 ו- 2.11.90 העביר לאגרימה סכומים נוספים בסך של 8,333 ש"ח בכל פעם ובסך הכל, 24,999 ש"ח.

3.         התובע טען כי הלוה לחברה סך כולל של 67,999 ש"ח (18,000 ש"ח, 3X 8,333 ש"ח,ו- 25,000 ש"ח). הוא טען כי באותה ישיבה מיום 9.7.1990 הוחלט כי החברה תחזיר לבעלים את ההלוואות בתשלומים של 5% מערך ההלוואה. הוא טען שפנה פעמים רבות בעל פה ובכתב בדרישה לקבל את הכספים אולם נדחה.

4.         בקשר לחברת  אס.פי.אף. התובע טען כי הלווה לחברה סך כולל של 20,000 ש"ח בשנים 1990-1991. הוא טען כי הנתבעים הודו בקיום החוב אולם ב- 1996 קיבל לפתע הודעה כי החברה לא חייבת לו.

5.         התובע טען כי ציוד שנרכש בכספי הלוואתו הועבר לחברת מוסכי געש בע"מ (נתבעת 3) שהתעשרה שלא כדין על חשבונו. הוא טען כי נתבעים 4-7 הונו אותו בכך שהעבירו את הציוד שרכשו נתבעות 1-2 לידי נתבעת 3 וכי יש לחייבם באופן אישי.

תצהירי הנתבעים 1 - 6

6.         מטעם הנתבעים 1 - 6 ניתן תצהיר על ידי ישראל בן צבי, הנתבע 5. הוא טען שהתובע התנהג כלפי הנתבעים בחוסר תום לב והפר את התחייבויותיו השונות בהזדמנויות רבות. הוא הסכים שנוצר קשר עם התובע בשנת 1988 באמצעות הנתבע 7 על רקע עניין שהיה לנתבעים לשכור נכס שהיה בבעלות פאר ואביו. העסקה בין הצדדים סבה על הקניית מניות בחברות לפאר ואביו שבתמורתן יוותרו על דמי שכירות ויוסיפו השקעה. נטען שהעניין עבר שינויים שונים ברם, ממרחק השנים הוא מתקשה לשחזר את מהלך העניינים המדויק. נטען שאביו של פאר לא הסכים לוותר על דמי השכירות ונטען שפאר לא השקיע בחברות מה שהתחייב ונטש אותן בשל הליכי כינוס נכסים נגד חברתו והליכי פשיטת רגל נגדו.

7.         בן צבי הסתמך על האמור בהסכמים להעברת המניות לתובע מיום 16.11.89 (א/1, א/2 לתצהירו) וטען כי הם מדברים בעד עצמם. צויין שהתביעה דנן זהה לתביעה קודמת ת.א. 13725/98 שהוגשה ונדחתה אולם כתוצאה מערעור התביעה נמחקה ולא נדחתה. נטען שעל פי הסכמי העברת המניות, תמורת הקצאה של 25% ממניות אגרימה וממניות געש לפאר ואביו יוותרו הנ"ל על דמי השכירות של החברות כלפיהם בנכס ויוסיפו השקעה בכל אחת. תמורת המניות היה על התובע לוותר לאגרימה ולגעש על דמי שכירות של 4 שנים בנכס ובנוסף להשקיע בכל אחת מהן 28,000 דולר כדי להשוות את השקעותיו בחברה להשקעות יתר הבעלים. נטען ששער הדולר היה 2 ש"ח לדולר באותם ימים ועל כן מדובר בהשקעה של 56,000 ש"ח בערך שקלי.

8.         נטען שההתקשרות העסקית החלה 10 חודשים קודם להסכם העברת המניות שאז נחתם הסכם שכירות בין החברות לבין התובע עם התחייבויות שונות. תוארו ההשקעות שנעשו בנכס על ידי החברות. הועלו גם השערות שונות באשר לתכנית כביכול שרקמו התובע ואביו כדי להגביר את רווחיהם מהעסקאות על חשבון הנתבעים.

9.         נטען עוד שבדיעבד, בפברואר 1991, התברר לנתבעים כי פאר התחייב למשכן את מניותיו באגרימה לטובת צד ג', חברה בשם ליאור שירותי ניהול ומימון (1989) בע"מ. זאת הוא עשה עוד במרץ 1989 דהיינו, 9 חודשים טרם המועד שקיבל אותן. את דבר המשכון לא גילה פאר למי מהנתבעים וזה התגלה רק לאחר שבעלת המשכון עשתה שימוש בשטר העברת מניות שנתן לה פאר והעבירה לבעלותה את מניותיו בדצמבר 1990 (צורף נספח ח', שטר משכון לטובת ליאור שירותי ניהול ומימון בע"מ, מאת התובע). נטען שהמשכון או השעבוד חל גם על כל הזכויות הכרוכות במניות.

10.        נטען שהמניות ששועבדו שועבדו למי שהיו המתחרים של אגרימה אשר עשו בהן שימוש נגדה בהמשך. הנתבעים טענו שבסופו של דבר נאלצו לרכוש בסכום גבוה את המניות הממושכנות.

11.        נטען שמהסכם המשכון ושווי השוק של המניות ברור ששוויין כאשר שועבדו ונמכרו כלל את כל הזכויות הכרוכות בהן ולכן נמכרו על ידי ליאור שירותי ניהול לאחר שחולטו לטובתה בגין חובו של פאר אליה ופאר קיבל את כל המגיע לו ויותר בגין השקעותיו באגרימה, לרבות מה שכונה על ידו הלוואות בעלים.

12.        נטען שבמסגרת הליכי פש"ר של פאר ואביו ניסה המנהל המיוחד שמונה לבטל את העברת המניות אך הניסיון לא צלח.

13.        נטען שהתובע שיקר כאשר טען שהיה בעל מניות כבר בשנת 1988. נטען שהדו"ח שטען שהסתמך עליו, דו"ח רווח והפסד משנת 88', פורסם רק במאי 1989 ועל כן אם הפך לבעל מניות לאחר שבדק אותן כטענתו, לא היה יכול לעשות זאת לפני מאי 1989. נטען עוד שבאסיפת בעלי המניות ביום 8.3.89 נכחו כל בעלי המניות ושמו של פאר אינו מופיע.

14.        נטען שהתובע לא צירף את הסכמי העברת המניות לכתב תביעתו או לתצהירו שכן מסמכים אלו היו חושפים שטענתו שקרית. נטען שהנתבעים צרפו לתצהיר את הסכמי העברת המניות והוכיחו שהתובע היה לבעל מניות רק בנובמבר 1989 ולא בשנת 1988. נטען שמסיבה זו המציא התובע את הגירסה שנערך הסכם בעל פה בשלב הסיכומים שנטען בתביעתו הקודמת. כך נטען שאין ספק שהתובע לא היה בעל מניות עת משכן את מניותיו.

15.        נטען עוד שהכספים שהיו אמורים להיות מועברים על ידי התובע היוו השקעות בעלים ולא הלוואות בעלים. עדות לכך הינו מכתב מרואה חשבון מיום 10.7.90 (נספח טו') שם מדובר על השקעה בסכום של 100,000 ש"ח על ידי ארבעת בעלי החברה כהשקעת בעלים.